<h1>ספר התרומות שער מ"ב חלק ז'</h1>
<h2>דף מו:</h2>
והיכא דאודי בהודאה שפוטר עצמו בה, כגון האומר לחברו אתה חייב לי מנה וזה משיבו להד"מ בפני עדים ואמר להם התובע אתם עדי, ואחר כך באו עדים שלוה, [איכא מ"ד] כיון שכל זה היה שלא בב"ד לא נחזיק אותו בכפרן, כי אין זאת הטענה נקראת הודאה כי אם טענה שמה, ועביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא, ויכול לטעון פרעתי, בין שיטעון פרעתיו אחר מכן או פרעתיו קודם לכן. ואיכא דפליג ואמר כיון דטען לא לויתי והוה באתם עדי אפילו שלא בב"ד כאומר לא פרעתי דאמי, ואם חזר ואמר פרעתי קודם לכן אינו נאמן, שכבר הודה כאלו אמר לא פרעתי. אבל אם אמר אחר מכן שנתעצמו בדין פרעתי נאמן. והרוצה לומר שזה שאמרו כל האומר לא וכו' דוקא כשאמר בב"ד, דקי"ל דלא אמרינן דהוחזק כפרן אלא כשכופר בב"ד, אבל בלא ב"ד לא, זה אינו וה"ה והראיה, שאלו האומר בב"ד לא לויתי ובאו עדים שלוה הוחזק כפרן נמי הוא, כדאמרינן בב"מ [י"ז ע"א] דקתני הוחזק כפרן לאותו ממון, ואם איתה למה אמרו כאומר לא פרעתי דמי, דמשמע שאם אמר פרעתי לאחר שעמדתי עמו בב"ד נאמן, ואמאי נאמן נימא הוחזק כפרן ואינו נאמן לעולם. אלא כך הוא פירושו שהאומר לא לויתי אפילו שלא בב"ד כאומר לא פרעתי דאמי, ואם חזר ואמר פרעתי קודם לכן אינו נאמן, שכבר הודה, דהא הוי כאלו אמר לא פרעתי, אבל אם אמר אחר שנתעצמו בדין פרעתי נאמן, אבל אם כפר בב"ד אינו נאמן לעולם שהרי הוחזק כפרן, וזה החלוק יש בין הכופר בב"ד ובין הכופר בעדים באתם עדי. וכן כתב הר"א בר"ד ז"ל שהאומר לא לויתי אפילו שלא בב"ד, כיון שהיה בפני עדים דרך הודאה או שאמר אתם עדי כאומר לא פרעתי דמי. ויש לנו לברר מי שאמר מנה לפלוני בידי ונשבע בכך בפני עדים אבל לא אמר אתם עדי ורצה לטעון כי השטאה היתה, וכשאמרו לו מה תאמר על השבועה שנשבעת הוא יטעון הניחו לי כי אני יודע שנשבעתי לבטלה והשם יפרע ממני [אתם] מה לכם בכך. ועל זה השיב הרב אלפסי ז"ל בתשובה כי הדין כך הוא, שאלו לא נשבע היינו אומרים אדם עשוי שלא להשביע את עצמו נתכון, ומקרא מלא הוא יש מתעשר ואין כל, אבל כיון שאמר דבר זה בשבועה כאלו נטל לאותן עדים קנין על כך, שכך השיבו ממתיבתא הקדושה כענין זה וכן טופס דבריהם והכי גמירא לה להאי מילתא דשאלתון מרבוותא דשמשנא קדמיהון אלימא שבועתא באפי סהדי ומיחייב לקיומיה ולא בעי קנין משום חומרא דשבועתא, ואין לנו אלא דברי רבותינו ז"ל, ע"כ. וכן נראה בעיני שאם טען שכחתי כשנשבעתי והייתי סבור שלהד"מ אין שומעין לו, שאין ספק מוציא מידי ודאי, שכיון שבאו עדים שלשקר נשבע אינו נאמן לומר שכוח מעיקרו הוה ונזכר, שא"כ בשבועת בטוי שאכלתי ושלא אכלתי [שבועות מ"ו ע"ב] היאך הוא נחשד על השבועה, נימא הכי שכוח היה ונזכר, אלא אין ספק מוציא מידי ודאי, וכן מוכח בדברי ה"ר משה ז"ל בפ"ב של טוען ונטען.
